<h1>פסקי או"ז — ב"ק</h1>
<h2>דף יג:</h2>
גזל גוי אסור ואבידתו מותרת וטעותו מותר. והני מילי כשטעה מעצמו ולא שישראל מטעהו. ואם הפקיד או הלוה גוי לישראל ומת, אם ידוע ליורשים או לאחרים חייב להחזיר. ואם אינו ידוע אינו חייב. ואם בעל נפש הוא יחזיר.
<h2>דף מט.</h2>
כתבינן אורכתא אפילו אמטלטלי דכפריה, ואפילו על הלוואה שאינו יכול להקנות בשום ענין לחבירו לגמרי אפילו אגב קרקע, אורכתא כתבינן דמסקינן שליח שויה. ולענין זה יכול להקנות, (ולמיחוי) [ולמיחזי] כשיקרא לא חיישינן. וכל אורכתא דלא כתיב בה דון וזכי ואפיק לנפשך לית בה מששא. יכול המרשה לבטל שליחות המורשה ולהרשות אחר. וכן יכול המרשה למחול החוב לחייב אע"פ שכבר יש הרשאה ביד זה. ואין המורשה יכול להרשות אחר במקומו בלא רשות המרשה. וגם אינו יכול לעשות פשרה. והרשאה שחציה כתובה בלשון שליחות וחציה בלשון מתנה, אומר רבינו אב"י העזרי זצ"ל דלא ביטלו זה את זה. דלשון מתנה דכתיב בה כי היכי דלא לימא ליה לאו בעל דברים דידי את, ולשון הרשאה דשליחות דשליח שויה. ואי תפס מפקינן מיניה. ואם המרשה ביטל שליחות המורשה עד שלא הגיע המורשה אצל הנפקד אינו בטל. אבל אב"י העזרי זצ"ל ולאבא מרי זצ"ל נראה דמצי שפיר לבטולי.
<h2>דף נ:</h2>
התוקע לחבירו, פירוש הכהו על אזנו. ל"א תוקע ממש. נותן לו סלע מדינה משום בושת.
